<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שני</h1>
<h2>דף ב:</h2>
עשה מלאכה ונעשית בגללה מלאכה שהיא נעשית בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד, הרי שצריך לראש העוף לשחוק לקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראשו ויחיה אלא המות בא בשבילו, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. מה שכתב הר"ם הוא פסיק רישיה שאמרו שחייב לדברי הכל. ויש מן הגדולים שכתב שארבעה דינין חלוקים יש בענין פסיק רישיה. פסיק רישיה שקשה לו הדבר הנעשה והוא פטור. כיצד, הצד חלזון ופוצעו [אינו] חייב משום נטילת נשמה אע"פ שודאי ממיתו מפני שלא יחפוץ במיתתו שכל זמן שיש לו (דם) [חיות] יפה לו לפצוע. ופסיק רישיה שהוא חפץ בדבר שיעשה, כגון תולש עולשין ומזרד זרדין בקרקע שלו חייב עליו בכל שהוא (מיפה את הקרקע) מפני שהוא מיפה את הקרקע מפני [שאע"פ] שאין כוונתו אלא לאכילה או להסיק מכל מקום הוא מיפה את הקרקע. אבל אם היה מזרד זרדין בקרקע של חברו אם לקט לאכילה אינו חייב עד שילקט כגרוגרת, אע"פ שמיפה את הקרקע, מפני שאין לו תועלת בתיקון הקרקע אחר שאינו שלו. וכן הדס שענביו מרובות מעליו שהוא פסול להושענא כל זמן שלא מיעטן מותר למעטן ביום טוב כל זמן שמלקט אותן לאכילה ואע"פ שהוא מתקן ההדס, והוא שיש לו הושענא [אחרת]. אבל (זה) [אין לו אסור. וזה] מותר לכתחלה, מפני שהוא דבר מצוה. ויש פסיק רישיה שאין איסורו אלא מד"ס. ומותר לכתחלה כיצד, המיחם שפינהו מעל האש מותר לתת לתוכו מים, והוא שלא יתכוין (לשרוף) [לצרף] אע"פ שודאי הוא (משרף) [מצרף] מפני שאיסור (שרוף) [צירוף] אינו אלא מד"ס (ואסרו) והתירו דבר זה הואיל ואין מתכוין. והר"ם סתם דבריו, ונראה מהם שכל פסיק רישיה חייב. ודבר זה יתבאר ברחבה. ויש מן הגדולים שאסר ליטול ידיו בשבת בגנות ופרדסים שיש שם צמחים או זרעים שהמשקה מים בזרעים חייב משום זורע ומשום זורע ומשום חורש והנוטל ידיו על הצמחים ועל הזרעים אע"פ שאין מכוין להשקות מכל מקום הזרעים צומחים מחמתו, והרי הוא פסיק רישיה. ואפשר לומר שבדבר מועט כזה אין הזרעים צומחים, וטוב להחמיר.
